חוק הירושה: עקרונות היסוד של הדין בישראל

עקרונות היסוד של הדין בישראל של חוק הירושה

כשאדם הולך לעולמו, עולה השאלה המרכזית: מה קורה לרכושו, לנכסיו ולחובותיו? כדי להסדיר את התחום בצורה שוויונית, מסודרת וצפויה מראש, נחקק בישראל חוק הירושה, התשכ"-1965.

החוק בנוי כ"מפה" משפטית, ופרק א' שלו (סעיפים 1–9א) מהווה את האבן השואבת ואת הבסיס לפיו פועלת מערכת המשפט כולה. במאמר זה נצלול אל שני עקרונות היסוד הפותחים את החוק.

עקרון "הנפילה המיידית" (סעיף 1 לחוק)

סעיף 1 לחוק הירושה קובע עיקרון משפטי חד-משמעי:

"במות אדם עובר עזבונו ליורשיו."

מה המשמעות של סעיף זה הלכה למעשה?

מרגע פטירתו של אדם, הרכוש שלו (המכונה "עזבון" – הכולל נכסי מקרקעין, כספים, זכויות וגם חובות)
אינו נשאר באוויר ואינו עובר באופן אוטומטי למדינה.
העזבון עובר באופן מיידי ובאופן ישיר אל היורשים החוקיים, עוד בטרם הונפק צו ירושה רשמי ובטרם חולק הרכוש פיזית.

הצו המשפטי שמוציא הרשם לענייני ירושה או בית המשפט (צו ירושה או צו קיום צוואה) אינו "יוצר" את זכות היורשים לרכוש, אלא מהווה חותמת רשמית המצהירה ומאשרת זכות קיימת.

שני המסלולים לחלוקת העיזבון (סעיף 2 לחוק)

סעיף 2 לחוק הירושה קובע כי קיימים שני מקורות אפשריים בלבד שלפיהם יחולק עזבונו של אדם:

1. ירושה על פי דין

2. ירושה על פי צוואה

החוק קובע במפורש כי הירושה תהא על פי דין אלא אם כן היא על פי צוואה.

כלומר, האפשרות הראשונה והטבעית מבחינת המחוקק היא חלוקת הרכוש בהתאם למדרג הקרבה המשפחתית שקבע החוק (בן/בת זוג וילדים, הורים, אחים וכו').
עם זאת, עקרון-על נוסף בדיני הירושה הוא חופש הציווי המעניק לכל אדם את הזכות המלאה לקבוע בצוואתו מי יירש אותו, ובכך לגבור על ברירת המחדל של החוק.

לסיכום: פרק א' של חוק הירושה מניח את היסודות לכל עולם הירושות בישראל.

הוא קובע את המעבר המיידי של הנכסים עם הפטירה ומגדיר את שני המסלולים המרכזיים
על פי חוק או על פי רצונו החופשי של המצווה.

אחד מעקרונות היסוד בדיני הירושה הוא שלא כל אדם או גוף יכולים לרשת את המוריש. חוק הירושה, תשכ"ה–1965, קובע כללים ברורים בדבר הכשרות לרשת ומגדיר מי רשאי לרשת, מי ייחשב כיורש למרות שלא נולד במועד הפטירה, אילו תאגידים יכולים לרשת ובאילו נסיבות אדם ייפסל מלרשת את המוריש. מטרת ההסדר היא להבטיח שהעיזבון יעבור רק למי שהחוק מכיר בזכותו לרשת, תוך שמירה על תקנת הציבור ועל רצונו של המוריש.

1. כשרות לרשת – בני אדם

סעיף 3 לחוק הירושה קובע כי כל מי שהיה בחיים במועד פטירת המוריש כשר לרשת אותו. משמעות הדבר היא שהזכות לרשת נקבעת במועד פטירת המוריש, ולא במועד מתן צו הירושה או חלוקת העיזבון.

החוק מוסיף וקובע כי אין כל משמעות לשאלה אם הוריו של הילד היו נשואים בעת לידתו. לפיכך, ילד שנולד מחוץ לנישואין נהנה מאותן זכויות ירושה בדיוק כמו ילד שנולד להורים נשואים. הוראה זו מבטאת את עקרון השוויון בין ילדים ומונעת הפליה מטעמי מעמד אישי.

2. עובר שנולד בתוך 300 ימים

המחוקק העניק הגנה מיוחדת לעובר שטרם נולד בעת מות המוריש. אם ילד נולד בתוך 300 ימים ממועד פטירת המוריש, יראו אותו כאילו היה בחיים במועד הפטירה, והוא יהיה זכאי לרשת, אלא אם יוכח שההיריון החל לאחר מות המוריש.

הוראה זו נועדה להגן על זכויותיהם של ילדים שטרם נולדו, אך כבר היו בדרך לעולם במועד פטירת ההורה, ולמנוע מצב שבו יאבדו את זכויותיהם רק בשל מועד הלידה.

3. כשרות לרשת – תאגידים

בניגוד לדעה הרווחת, לא רק בני אדם יכולים להיות יורשים. סעיף 4 לחוק מאפשר גם לתאגיד לרשת, ובלבד שבמועד פטירת המוריש היה התאגיד בעל כשרות משפטית להחזיק בנכסים, או שרכש כשרות כאמור בתוך שנה מיום מתן צו קיום הצוואה. לבית המשפט סמכות להאריך תקופה זו בשנה נוספת במקרים המתאימים.

לכן, אדם רשאי לצוות את רכושו לעמותה, חברה, מוסד ציבורי או כל תאגיד אחר העומד בדרישות החוק.

4. פסלות לרשת

לצד הכללים בדבר הכשרות לרשת, החוק קובע גם מצבים שבהם אדם יאבד את זכותו לרשת את המוריש בשל התנהגות פסולה.

סעיף 5 לחוק הירושה מונה מספר מקרים של פסלות לרשת:

• מי שגרם במתכוון או באדישות למותו של המוריש.
• מי שהורשע בניסיון לגרום למותו של המוריש.
• מי שהורשע בהעלמת צוואתו האחרונה של המוריש.
• מי שהורשע בהשמדת צוואתו האחרונה של המוריש.
• מי שזייף את צוואת המוריש.
• מי שתבע זכויות מכוח צוואה מזויפת.

הבסיס הערכי להוראות אלה הוא העיקרון שלפיו אדם אינו יכול להפיק טובת הנאה ממעשה פסול שביצע כלפי המוריש.

עם זאת, החוק מכיר במקרים חריגים. כאשר אדם הורשע בניסיון לגרום למות המוריש, אך המוריש מחל לו בכתב או ערך לאחר מכן צוואה לטובתו, הוא עשוי לשוב ולהיות כשר לרשת. בנוסף, החוק מעניק לבית המשפט שיקול דעת במקרים מסוימים לקבוע כי הפסלות תחול רק על חלק מהירושה או שלא תחול כלל, אם שוכנע כי כך היה רצונו של המוריש.

הוראות הכשרות לרשת מהוות את אחד היסודות המרכזיים של דיני הירושה בישראל.

החוק קובע כי הזכות לרשת נתונה למי שהיה בחיים בעת מות המוריש, תוך מתן הגנה גם לעובר שנולד בתוך 300 ימים ממועד הפטירה. בנוסף, גם תאגידים יכולים לרשת כאשר מתקיימים התנאים הקבועים בחוק. מנגד, החוק שולל את זכות הירושה ממי שפגע במוריש או בצוואתו, מתוך רצון להגן על טוהר הליך הירושה ועל עקרונות הצדק וההגינות. הוראות אלה יוצרות איזון בין כיבוד רצון המוריש לבין שמירה על ערכי היסוד של המשפט הישראלי.